אני חייבת לשתף אותך בשיעור האחרון שהיה לנו בהנחיית הורים. המנחה ספרה על התהוות הרגשות ועל המחסומים המונעים מאיתנו להתפתח, ויוצרים הימנעות מפעולה.

מצאתי את עצמי כל כך מזדהה, פשוט התחלתי לרעוד, ונזכרתי בכל הטיפול שעשינו כדי לתקן את חווית ההיריון והלידה.

שיתפתי את הקבוצה בסיפור האישי שלנו. כשהרמתי את העיניים ראיתי עשר זוגות עיניים דומעות. נתתי להם שיעור מעשי של איך אפשר לעזור לילד להשתחרר מטראומת הריון ולידה.

אני חייבת להודות לך גם על השינוי הגדול שחל בחיי, אחרי הטיפול קצר-הטווח שאני עברתי.  אני לא חושבת שאם הייתי פונה לטיפול אחר, הייתי מסיימת אותו באותה צורה, שלא לדבר על הזמן המועט יחסית.

אם רק אוכל לתאר במטפורה של החוויה והתוצאות אוכל להשתמש ב"נכנסתי עם שריון אבירים ויצאתי עם חוטיני". הרגשת שחרור כל כך נהדר. בסך הכל הגעתי לטיפול בטראומה אחר תאונת דרכים, ובדרך שחררתי את כל המחסומים שבניתי במהלך חיי.

אם אי פעם מישהו יבקש ממך המלצות – שיפנה אלי.

חשוב לי שתדעי שגם כשאנחנו לא מדברות, נפגשות אין יום שאת לא בליבי.

כשאני מפנה מישהו אליך אני תמיד מרגישה שנתתי לו את המתנה הכי טובה. מכאן הוא חייב להמשיך.

אורית יוסף, מנחת הורים ומורים לתקשורת אמפטית, ירושלים 2005