IMG_0211פרידה בעקבות מחלה קשה

פרידות הן מהתנסויות החיים שהכי קשה לנו להתמודד איתן. פרידות חותרות תחת תחושת ביטחון קיומנו השברירי, ואנו מוכנים להתפשר רבות – רק לא לאבד אותו פתאום. במלאכת הליווי הרוחני בזמן מחלה קשה, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב קשובה לרבדים הרבים של פרידה; לניואנסים שלה, לרגשות ולתחושות שהיא מעוררת, וגם למה שקורה כאשר מתחילים לחבוק ולקבל אותה בכל המישורים בהן היא מופיעה.

 

"אני מרגישה שאני מתחילה להיפרד", אמרה לי אפרת, "אבל זה כל כך קשה, וכל כך כואב, והכי קשה לי להבין שאני נפרדת מהגוף. מצד שני אני כבר לא מסוגלת לסבול ולא יכולה להשלים עם זה שככה אני אמורה להמשיך לחיות: עם כאבים, עייפות, בקושי גוררת את עצמי ממקום למקום".

עם אפרת, בת 44, התחלתי להיפגש מעט לאחר שאובחנה עם סרטן שד גרורתי. עוד לפני המחלה היתה למודת פרידות שליוו את חייה מאז ילדותה. את אביה כמעט שלא הכירה ואת אימה שכלה כשהייתה בת 16. מערכת היחסים עם משפחתה הייתה תמיד מורכבת וטעונה עבורה, והיא נפרדה מהם בגיל צעיר ויצאה למסעות בעולם; למצוא משמעות, ריפוי ומקום בו תחוש בביתה. במשך שנים חלקה את חייה עם בן זוג, וכשנפרדו לבסוף – נשברה עד כדי כך שלא נקשרה יותר לאף אחד.

 

חיים. מוות. חיים. מחלות. זקנה. שינויים. מסע בלתי צפוי שאליו אנו מושלכים. חוסר וודאות. מחלה שגוזלת את עצמאותנו, את כוחותינו. אובדן.
מחלה קשה היא מסע פרידה בכל התחומים ובכל הערוצים; פרידה מבריאות, מחיוניות וכוח, פרידה משגרת היומיום, פרידה ממקום העבודה ומהיכולת שלנו להתפרנס ולכלכל את עצמנו. זוהי פרידה מהגוף שסמכנו עליו ותפסנו כמובן מאליו. לעיתים אנו נאלצים להיפרד אף מבגדינו, כי עלינו להיות עטויים בפיג'מת בית חולים שלאו דווקא מעוצבת בטוב טעם. אנו נפרדים גם מסביבתנו הנעימה והבטוחה, מביתנו, ממשפחתנו, מבעל חיים אהוב.

 

אפרת נאלצה להיפרד משערה היפה והארוך שאותו טיפחה במשך שנים. מספר טיפולי כימותרפיה כמו המיסו את שורשי שערה שנעלם תוך מספר ימים – מותירים אותה עם אניצי שיער שמשתדלים להתחזק מעט בין סדרת טיפולים אחת לבאה אחריה. היא סיפרה לי כמה היה חשוב לה לטפח את גופה; היא השקיעה את מיטב חסכונותיה כדי לעבור ניתוחים פלסטיים ולהיראות כפי שחלמה. ככל שהזמן חלף והטיפולים הקשים לא נראו כמועילים היא הפנימה שהגוף הזה "המושקע" לא יוותר פה עוד זמן רב.

 

מהי בעצם פרידה? ומהו התהליך והדיאלוג שפרידה מזמינה אותנו אליו?

אנו מתחילים את חיינו בפרידה. פרידה מהרחם המכילה והמגוננת, פרידה מתחושת השלמות והאחדות, ולאורך חיינו מקודדת בתוכנו הכמיהה לשוב אל מצב סימביוטי זה – לאו דווקא לחזור לרחם הפרטית של אימא שלנו, אלא כמיהה לשוב ולהתמזג עם הרחם "הגדולה", הקוסמית – עולם הרוח ממנו נותקנו לכאורה בזמן לידתנו, בזמן כניסתנו לגוף.

בספרו "רק הפחד מת" מתאר בארי לונג את התהליך כך: "לאחר העיבור, התחושה המודעת הראשונית שאני-העובר- חווה היא חמימות מוחלטת, הנוחות הנעימה של הרחם. לקראת סיומם של תשעת החודשים אני מכור לשלמות זו, תחושת קיום המקיימת את עצמה ונראית מושלמת… כאשר אני נדחף מחוץ לגופה של אמי בעת הלידה מתנפצת אחדות זו באלימות… אני מושלך לחלל קר ולא נוח… זהו שבר עמוק. לפתע אני חש מנותק. הנה אני, הגוף, וסביבי מה שאינו גופי – מצב עוין ואלים."

לשיטתו, ההשלכה הזאת היא תוצאה של בורות, אי-ידיעה ושכחה עצמית. אנו כל כך מזוהים עם גופנו ועם העולם המוחשי, שאנו בונים סביבנו חומות הגנה גשמיות כדי להגן על עצמנו מפני הסכנה, סכנת המוות. המוות אינו יודע נחמה או רחמים – ברגע אחד הוא לוקח מאיתנו הכל, פוקד עלינו להיות ריקים וחסרי דבר, ומזכיר לנו, שאולי בעצם לא היה לנו דבר משל עצמנו: לא רכוש, לא תארים, לא משפחה, לא הורים, לא ילדים, לא כסף, לא מעמד… ולא גוף.

הפרידה האולטימטיבית שמוות כופה עלינו מזמינה אותנו להישיר מבט אל טבענו האמיתי והבלתי משתנה. בארי לונג מוסיף, "מוות ולידה מחדש הם רק עכשיו. רק הגוף בבערותו ממציאות בת אלמוות זו של עצמו, נולד. וזו לא לידה מחדש, אלא חזרה, נביטה הדרגתית וחוזרת של אותה הבערות שתמשיך ותמשיך כל עוד אני מזהה בטעות את הגוף עם עצמי. כאשר אני, ההכרה, התודעה שבגוף, אהיה מודע לטבעי האמיתי, תחדל ההתגשמות החוזרת ונשנית של בערותי. אני אתפוס שהווייתי היא תודעה טהורה ואין למה להתגלגל, אין למה להיוולד ואין למה למות".

 

ליוויתי את אפרת בפרידותיה; מנסה במשהו להקל, לעטוף, להבין, להקשיב לכאבה וגם אני, בו- זמנית, נקשרתי אליה ונפרדתי ממנה, יודעת בתוכי שהמפגש הזה יסתיים בעוד זמן מה. עם כל אדם אותו אני מלווה אני עוברת מסע קטן – שסופו לרוב מוחלט, "רק המוות מפריד בינינו". עם אותם אלה שחלקתי רגעים של אינטימיות ומפגש קרוב, נשארים בליבי סימנים של אהבה.
כפי שציינתי, בזמן מחלה או לעת זיקנה הפרידה היא רב – ממדית. אנו נפרדים מתפקודים גופניים בסיסיים, נפרדים רגשית, נפרדים מאנשים ומהיבטים חומריים ובסופו של דבר עוזבים את הגוף. באופן המוחלט שלה, הפרידה היא בסופו של דבר הזמנה לשחרור מבערות, לשחרור ממוות, אנחנו רק נפרדים מאשליה. כך, המוות יכול להיות שער לגילוי של מה שמעולם לא נותקנו או נפרדנו ממנו, שער ליקום; אחד, מלא ושהכל בו קשור בהכל.