מתי הזמן הנכון למות?

ש' התעורר  וידע שזהו היום האחרון של חייו. הוא לא ידע להסביר את  ההרגשה, אבל הרגליים שלו לא נענו לו כברגיל ותחושות מוזרות ושונות הציפו את גופו.

בגיל 80, ולמרות המחושים בגופו, עדיין היה מלא מרץ וחדוות חיים והקפיד לטפח את גינתו.
באותו בוקר פנה ואמר לאישתו שתבוא איתו להוציא את הדואר – כי היום זו הפעם האחרונה שהוא עושה זאת. אישתו לא הבינה מה הוא רוצה, ולמה דווקא היום תהיה הפעם האחרונה. אחר כך הוא ביקש ממנה שתבוא עימו לבריכה של היישוב בו הם מתגוררים, כי הוא רוצה לשחות. הוא לא נהג לשחות, אבל היא נענתה לו מעט משתוממת.

בעודו חותר בבריכה לאט אך בהתמדה – נעצר ליבו. כך, בפשטות. אנשי ניידת ה'טיפול נמרץ' שהגיע תוך רגעים ספורים, ניסו להחיותו במשך 45 דקות ארוכות, אך הוא היה עקשן מהם.

כלתו סיפרה לי שמותו היה הפתעה לכולם, אף אחד לא ציפה לכך. היא הוסיפה בהשתוממות את מהלך האירועים שהצביע על העובדה הפשוטה – שהוא ידע את קיצו  ואירגן את יומו האחרון מתוך הקשבה ומודעות.

~~~

אנו תופשים את המוות כאירוע שתמיד מגיע "בטרם עת". "חייו הסתיימו בטרם עת" הוא מטבע לשון כה שגור בתרבותנו, שלא עצרנו להבין את משמעותו, את האופן העמוק שבו אנו מדחיקים את המוות.

על שני דברים אין לנו שליטה (כמעט) כלל: על רגע לידתנו ועל רגע מותנו, וחוסר השליטה הזה עשוי למלא אותנו באימה; כי מילא שאין לנו מושג מתי ניוולד, אבל העובדה שלחיים המוכרים יש סוף, תאריך תפוגה, נחווית כדבר מזעזע. כי אז מהי בעצם משמעות החיים? מדוע הכל כה שרירותי ושברירי?

 

כל אחד מאיתנו מגיע לעולם עם כישורים מסוימים אותם הוא יכול לגלות ולטפח, עם יכולת יצירה מסוימת, אינטליגנציה ומודעות. האופן שבו נביא אותם למלוא הפוטנציאל שלהם, לשיא המימוש והפריחה, הוא מן הסתם מה שיקבע את הסיפוק שנחוש, האושר ותחושת המשמעות. למוות חלק נכבד במוטיבציה ללטש את עצמנו, להשיג הישגים, להגשים יעדים, ללדת ילדים או לכבוש פסגות ושיאים. הוא נושף על עורפנו ומזכיר לנו "שכל זה עומד להסתיים…ממש בקרוב".

המוות מבקש את תשומת הלב לעובדה הפשוטה – שאין לנו זמן. שכדאי מאד שניצור עכשיו, נאהב עכשיו, נלמד, נחווה, ונסלח עכשיו.

אדם עשוי למות בגיל 90 עם תחושת החמצה עמוקה בידיעה שאת הדברים העיקריים הוא לא מיצה, ולעומתו נערה צעירה בת 12 עשויה לסיים את חייה בעקבות מחלה קשה ולהיות השראה עמוקה ומלאת חוכמה לסביבתה ומשפחתה, לאחר שהעניקה מיופיו של ליבה בשפע של נתינה.

 

בישוף אמריקאי ששמו ג'רלד קנדי, תיאר פעם את טקס הלוויה הטרגי ביותר שכומר יכול לנהל:

"אין זה סוג מוות שנראה טרגי במיוחד. אין זו לוויה של אדם צעיר או של תינוק שלא היתה לו הזדמנות לחיות. המוות הטרגי במיוחד הוא של אלה שמעולם לא למדו לחיות, אלה שמגיעים לשעתם האחרונה ללא חברים ולא תרמו דבר מהזמן ומהכישורים שהופקדו בידיהם".

בשביל המתים, המוות תמיד מגיע בזמן. בשביל הנשארים הוא תמיד טרם עיתו, שרירותי וחסר פשר. ניסיוננו להתמקח או לטעון כנגדו – הוא כישלון ידוע מראש.

אתם מוזמנים לעשות ניסוי קטן, ולשאול את עצמכם איך הייתם רוצים שיראה היום האחרון של חייכם?

מהן הנסיבות שמביאות למותכם?

בני כמה אתם?

מי נמצא סביבכם?

איך אתם מרגישים; גופנית, נפשית, רוחנית?

עצמו עיניים, ותנו לתמונה שעולה להיות מפורטת ובהירה ככל שתוכלו. שימו לב גם איך אתם נפרדים…האם אתם מודעים לרגע הפרידה?

שימו לב גם למצב ליבכם: האם הוא מלא כעס וטינה, או שמא פתוח וחומל? האם עליכם לסלוח למישהו ועל מה?

בידקו גם את מערכת האמונות שלכם ביחס למוות; סוף, מעבר, אין?

מותר לא לדעת, מומלץ להרפות מכל רעיון.

 

לבסוף החזירו את מודעותכם להווה ושימו לב מה המוות מבקש ללמד אתכם…עכשיו?