יוני 2021

"היא ויתרה", "הוא הרים ידיים", "היא נכנעה", "איך לעודד אותה שתתחזק"?
האמירות האלה, שאני שומעת תדיר, מתקשרות לכניעה וניצחון, למלחמה והישגים, אבל את המוות ואת החיים – אי אפשר לנצח. אי אפשר לא למות, וחייבים למות ממשהו. משפטים כאלה נאמרים על ידי אנשים או בני משפחה שהקרוב.ה שלהם חולה מאד, אולי אפילו נוטה למות. לרבים קשה מאד ועצוב להודות בנוכחותו של המוות המתקרב, גם כשכל הסימנים נמצאים ונוכחים. חוסר תיאבון, תשישות קיצונית, כאבים, רזון, קוצר נשימה – הם סימנים אובייקטיביים שהמוות מקנן בגוף, אבל לרבים מפחיד ועצוב להודות בקיומו.

זלדה המשוררת, כותבת באחד משיריה: כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי | רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם | אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת | מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח. יכול להיות שרק לעיתים רחוקות המוות דומה לפרח; הניתוק של הרוח מהגוף, של סוף החיים בגוף, של הפרדת בשר ונשמה – היא מטלטלת, יכולה להיות קיצונית ואלימה.

בהכללה, אדם נוטה למות, מתנתק אט אט מהעולם בשלל דרכים: גופניות, רגשיות ורוחניות. הנסיגה מהעולם היא טבעית, והזמן הזה, זמן מעברי, מבקש התייחסות מיוחדת. חשוב להכיר בו ולהתייחס אליו, ולא לנסות "להחזיר" את האדם לתפקוד הרגיל שלו. אם יאכל וישתה עכשיו – המחלה לא תיסוג, זה רק עשוי לגרום לו להרגיש רע, אם "יילחם" – הוא לא ירפא, זה רק יגרום לו להרגיש בודד ואשם.

"אבל, אבל אם הוא רק יאמין, ורק יעבור לתזונה טבעית, ורק יחשוב חיובי"... כולנו, מתוך אהבה ואכפתיות היינו רוצים להרוויח עוד זמן עם קרובינו, אבל הדחייה הזאת של מה שקורה, גורמת לנו להפסיד את היקר מכל – וזה חיבור אינטימי ואותנטי לרגע הזה, לאהבה, לחום האנושי, וגם ללמידה היקרה שהאדם הזה מלמד אותנו. הוא והיא – מלמדים אותנו בזמן החשוב הזה של מיתה וגסיסה – איך למות. זה לימוד שקורה פעם אחת בלבד, שאפשר להתכונן אליו – מנטלית ורוחנית, על ידי כוונה, הגות ומדיטציה, אבל באופן פיזי, לרובנו, הוא יקרה פעם אחת. לכן, חשוב ומומלץ שנתבונן באחרים שעוברים את התהליך של סוף החיים. נתבונן בהם
מתוך חמלה, כלפיהם וכלפי עצמנו, מתוך גרעין האנושיות העמוק שלנו, מתוך הידיעה שאנו בני ובנות תמותה – נוכל לטפל בהם במסירות מתוך הכרה מלאה במצבם.

"תכלית המוות עבור האנושות כולה היא לבנות גשר של אהבה או תודעה בין עולמם של החיים ועולמם של המתים... עבור הגבר או האישה האינדיבידואלים, האמנות באה לידי ביטוי במעבר מודע, כלומר ביכולת להישאר מודע לאורך על תהליך המוות. במידת יכולתו של האדם להישאר מודע, כך הוא תורם את חלקו – את אהבתו ותודעתו – לבניית הגשר". (בארי לונג, הרשו לי לדבר איתכם על מוות)